מימון מפלגות

מימון מפלגות – החוק, המימון הפרטי והמימון הציבורי

חוק מימון מפלגות, תשל”ג-1973, נועד להגשים את התכליות של הגבלת המימון הפרטי למפלגות מצד אחד, והסדרת המימון הציבורי הנדרש לפעילות המפלגות על בסיס אמות מידה שוויוניות, מצד שני.

החוק מבקש להגשים מטרות של צמצום החשש לקיום שחיתות פוליטית וחותר להשגת שוויון במשאבים העומדים לרשות הגורמים הפוליטיים השונים, תוך הגבלת היקף המשאבים שראוי להשקיעם בשדה הפוליטי, כדי למנוע השקעת משאבים בלתי מידתית. חוק מימון מפלגות מבטא, אפוא, תפיסה שלפיה הסדר מימון ציבורי הוגן, שוויוני ובשיעור מוגדר הינו תנאי לקיומה של מערכת פוליטית תקינה, המהווה מצדה ערובה לתקינות ההליך הדמוקרטי. מעבר לכך, ידוע כי פעילותן של מפלגות, המהוות ציר מרכזי שסביבו נעה הפעילות הפוליטית בישראל, צורכת משאבים כספיים בהיקף משמעותי.

במישור העקרוני, קיימים שני מקורות מימון עיקריים לפעילותן של המפלגות:
1. משאביהם הפרטיים של יחידים ותאגידים המעוניינים בקידומן של מפלגות מסוימות הפועלות במפה הפוליטית – זהו המימון הפרטי.
2. השני, קופתה הציבורית של המדינה – זהו המימון הציבורי.

דיני מימון המפלגות נדרשים לאזן בין יתרונותיהם וחסרונותיהם של שני מקורות אלה ולהסדיר במינון ראוי את מערכת מקורות המימון המותרים של המפלגות. העמדת מימון המפלגות על מימון פרטי כמקור מימון עיקרי מקדמת, מצד אחד, את היבט חופש הביטוי וחופש הפעולה הפוליטיים. ככל שחלקן של תרומות פרטיות למימונה של הפעילות הפוליטית גדל, כך גוברת השפעתו של הפרט על המהלכים הפוליטיים בכיוון הגשמת המטרות שהוא חותר להשיגן.

כנגד היתרונות הגלומים במימון מפלגות פרטי, ישנם חסרונות בולטים לדבר –
א. ראשית, מימון פרטי פותח פתח רחב לשחיתות פוליטית ולמעשי שוחד, מחשש שהגורם הפוליטי הנהנה מהתרומות יפעיל את כוחו למתן טובות הנאה פסולות לתורם;
ב. שנית, גם בהעדר שחיתות מובהקת, יצירת תלות של מפלגות בתורמים פרטיים עלולה להטות את כיווני פעולתן לכיוון קידום אינטרסים של תורמים אלה, משיקולים לא ענייניים ותוך פגיעה באינטרס הציבורי;
ג. שלישית, ככל שהמימון הפרטי תופס מקום מרכזי יותר במערכת הפוליטית, כך עלול להיווצר חוסר שוויון ביחסים שבין בעלי אמצעים לבין מעוטי אמצעים, העלול להשפיע על יחסי הכוחות הבין-מפלגתיים;
ד. רביעית, לא אחת, מקורות המימון הפרטיים הם גמישים יותר ומבוקרים פחות – שימת דגש על מימון פרטי עלולה להביא אף להשקעת יתר של משאבים כספיים בפעילות פוליטית, על חשבון מטרות ציבוריות חשובות אחרות ותוך פגיעה באינטרס הציבורי.

קיומו של מימון ציבורי למפלגות פוליטיות מפחית את תלותן בגורמי מימון פרטיים. בכך, הוא מצמצם את הסכנה להטיית מוקדי פעילותה של המפלגה לטובת ענייניהם של תורמיה. מקור ההכנסה הציבורי של המפלגות גורע גם מן הפיתוי למעשי שחיתות ושוחד. יתר על כן, את כספי המימון הציבורי למפלגות ניתן להקצות למפלגות בדרך הוגנת ושוויונית שתניח בסיס שוויוני לפעילותן ותקבע את הגבולות הראויים והמידתיים להוצאה הנדרשת בעבור פעילות פוליטית. מגמת ההגבלה של המימון הפרטי הניתן למפלגות הופכת את מקור המימון הציבורי לגורם חיוני לפעילותן היעילה והאפקטיבית של המפלגות. תכלית מימונן של מפלגות פוליטיות מן הקופה הציבורית אינה מתמצה, אפוא, בסיפוק צרכיהן של המפלגות עצמן – הוא תורם תרומה מכרעת לאיכותה של הפעילות הפוליטית בכללותה, בהיבטים של חופש הביטוי הפוליטי, טוהר השלטון ושוויון ההזדמנויות של המפלגות על בסיס מימון שוויוני. בכל אלה מקדם המימון הציבורי את ההליך הדמוקרטי.

חוק מימון מפלגות הינו מיוחד במינו: אין הוא בבחינת חוק תקציב כמשמעותו הטכנית כי אין הוא מסמיך את הממשלה להוציא כספים, אלא הוא מחייב את שר האוצר להעמיד סכומים מסוימים לרשותו של יושב-ראש הכנסת. את המקורות לכיסוי ההוצאה הכספית הדרושה לביצוע החוק הזה יהיה על שר האוצר למצוא, ואם הוא יתקשה בכך, הרי מבחינה חוקתית זה ענין הנוגע ליחסים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת.